לא פעם קורה שרשות מקומית מסווגת נכס מסוג מלאכה כשירותים היות והיא לא רואה את פעולת הייצור שלו כמשהו מהותי, אלא יותר כמשהו צורני. כלומר לא מתגבש ייצור יש מאין. האם זה נכון ללכת לפי דרך זו? דרך אשר מחייבת ראייה קצת ארכאית ורוצה לראות ייצור יש מאין כגון בימי הבניינים הקדומים.
צו הארנונה הינו צו מיסוי, בעל הגדרות שונות וסיווגים רבים, אי לכך הוא פתוח לפרשנות וטבעי שצדדים שונים להליך ירצו לפרש את צו הארנונה כך שיטה לטובתם. בפעמים רבות הדבר גורר לויכוחים ערים השגות, עררים ועתירות מנהליות. בית המשפט נוטה להתערב כאשר מדובר בפרשנות שאינה צודקת או עומדת בקנה אחד עם כוונת המחוקק.
אחת הדוגמאות הבולטות לכך לאורך השנים הוא הבלבול בין סיווג של מלאכה ולשירותים. תעריף מלאכה הוא תעריף הזול יותר בהרבה משירותים היות ומדובר בדר"כ בעבודה של יצור שהוא, עבודה קשה שמצריכה מיומנות רבה. במקרה של חברת אור בתל אביב, הרשות המקומית סיווגה את העסק שלה כשירותים, במקום לסווגו כמלאכה וזאת בהתעלם מהגדרות צו הארנונה ובטענה שלא מדובר בפעילות יצרנית מהותית.
באותה מקרה החברה פעלה לפי הנוהל הקבוע בחוק, קרי השגה למנהל הארנונה ולאחר שזאת נדחתה ערעור לועדת הערער ולאחר שגם זאת נדחתה, הגישה החברה עתירה מנהלית לבית המשפט. ועדת הערער הכירה בעובדה שלחברה ישנם מספר רב של מכונות דפוס, למינציה ופלונטרים, אולם קבע כי מרכז הכובד נוטה לשירות לקוחות.
בית המשפט העיר לועדת הערער כי הייתה צריכה לבדוק אם מדובר בבית מלאכה ולא בבית מלאכה ייצורי/ תעשייתי. הבלבול של רשויות מקומיות נובע מפסק דין עקרונות, שם נאמר ונבדק מפעל תעשייתי ונקבעו מספר מבחנים. הבעיה הייתה היא כי אותו פסק דין התייחס למפעל תעשייתי לפי חוק עידוד השקעות של מס הכנסה ואל ניתן להשוות בינו לבין סיווג מלאכה בצווי הארנונה מהסיבה הפשוטה שהם בעלי אינטרסים שונים. בעוד הראשון בא לדרבן פיתוח הכלכלה בפריפריה, מחקר של טכנולוגיות מהותיות ושיפור יכולות הייצוא של המדינה. השני בא להטיב עם אומנים אשר עובדים עבודת כפיים בדר"כ.
נראה שאין להבחין בין בית מלאכה יצרני לבין בית מלאכה ואסור שקידמת המהפכה הטכנולוגית תוליך את החשיבה המשפטית צעד אחורה. לא יעלה על הדעת שעבודה של בעל מלאכה אשר משתמש באמצעים טכנולוגים שונים תבוא בעוכריו ותגרום לכך שהרשות המקומית תשית עליו חיוב גבוה יותר. במקרה אור בית המשפט קבע שאין להתייחס לעבודה שמדובר במכונות דיגיטליות אשר מבטלות עבודה פיזית בפועל, שכן במידה והיה מדובר בבית דפוס אשר משתמש ב"טכנולוגיות" עתיקות כגון דפוס שקע או דפוס בלא אין ספק שהרשות המקומית הייתה מתייחסת לעסק כבית מלאכה
לסיכום נראה כי כאשר רשות מקומית רוצה לעשות את ההבחנה בין בית מלאכה לשירות אין עליה להפריד בין בית מלאכה או בית מלאכה לייצור, בית המשפט קבע שזהים הם הדברים. כמו כן אין לרשות להסתמך על העובדה שהעבודה מתבצעת באופן דיגיטלי שהרי על מערכת המשפט להתפתח בד בבד עם מערכת הטכנולוגיה. כלומר גם כאשר בית מלאכה אינו מייתר יש מחושי חש באופן מהותי אלה רק באופן צורני עדיין הרשות צריכה להתחשב בדברים ולסווג בהתאם.
